היופי והאהבה לא ניתנים להגדרה במובן האנליטי. זה כמובן לא הופך אותם לפחות אמיתיים, זה הופך אותם לבלתי ניתנים לתקשור. לחוויה אישית.
המקור החוויתי לחלוטין אינו בטל, לשיטתו של לייבוביץ הוא המקור המכונן, הכוח המניע מאחורי כל פעולה, "הרצון העליון".
בצורה קצת אירונית, האניטואיציה כמושג זוכה לכזאת עדנה דווקא בזכות קאנט, האנליסט…
אבל ראוי להכיר בגבולותיה, כמו שראוי להכיר בגבולות החשיבה הרציונלית. היא יכולה לעזור לנו להעריך ציור של פיקסו, סרט של בונאל או לעזור לנו לקבל אבחנה על ההבדל בין הראי"ה לרצי"ה בעקבות התנחלות בגולן.
אבל אני לא מבין את הקפיצה לאלוהים. זה מעין תער אוקהם, למה אנו צריכים את אלוהים על מנת להעריך את הרגישות?
מה הוא עוזר לי?
מה זה אלוהים אימננטי?
אין בעיה שאתה מקים עולם מקביל, בו ניתן לעקוף את חוקי הטבע ולהגיע לאלוהים אימננטי, אבל מה זה נותן לך?
לטעמי לא הרבה:
א. אתה מתנער מהמצב האנושי, ולא חי את הפעם היחידה בה אתה נמצא פה, מתוך ההכרה (הכואבת והבודדת, אבל הצלולה) של מה שקורה פה של האבסורד. זה כמו להאמין מטעמי נוחות שהשמש חגה סביב כדור הארץ שנמצא במרכז העולם. מעין ויתור על העוצמה שלך ועל היכולת להתמודד עם העולם כמות שאנו יכולים לקלוט אותו.
אם כבר נדרש לאופיום להמונים, אני מעדיף אופיום טרי, טבעי, ולחלופין כוס ויסקי.
ב. וזה לא נראה לי ישים כל כך לגביך אבל באופן כללי. למה לא לגביך כי אתה לא מצטייר לי כפסיכופט או כנוכל – אבל…: האחרונים, מגבשים קהילות תחת מושג ערטילאי של אל, מבטיחים אל, שאסור להטיל אותו בספק, ומכאן הדרך לחייתיות קצרה מאוד. האיסלם העכשווי, גוש אמונים, מסעות הצלב (או סתם יוגוסלביה), הטליבנים באפגניטן וחבריהם בארה"ב, האם זה שווה את כל זה?
נסחפתי כמובן, גם ללא אל ימשיכו להיות מלחמות, אבל אולי פחות…אולי…
אהבתיאהבתי